היי שלום! נשים. אי אפשר איתן ולמה בכלל יש משפט שמתחיל ככה זה ממש לא נחמד. בכל מקרה, היום אספר לכם על האישה המזוהה ביותר עם העיר ניו יורק: גברת חירות בכבודה ובעצמה.
אז מה מסתבר? שהיא בכלל יועדה לעמוד בתעלת סואץ. פרדריק אוגוסט ברתולדי, האמן שיצר אותה, נסע למצרים איזה יום אחד והתאהב בפסלים העצומים שהוא מצא שם. אז הוא החליט שהוא יוצר עבור מצרים פסל בגובה 23 מטרים של אישה לבושה בגדי איכרה ערבייה, קורא לו "מצרים נושאת את האור לאסיה" (לא היו קופירייטרים אז), ומציב אותו בכניסה לתעלה. אלא שהוא לא ממש טרח לשאול את המצרים, שבכלל לא רצו את הפסל. לתחזק פסל זה פשוט מלא מלא עבודה, והם היו צריכים לשלם על הבסיס שעליו היא תעמוד, והם בדיוק הוציאו מלא כסף על התעלה עצמה, ועזוב אותך בחייך.
למזלו של ברתולדי הקולוניאליסט העצוב, צרפת בדיוק חיפשה מתנה לאמריקאים, כדי לחזק את הקשר בין שתי המדינות. שינוי קל של הבגדים, עיצוב מחדש של הפנים, איזה כתר על הראש והופ! הנה, הכנתי במיוחד בשבילך פסל, אמריקה, קוראים לו "חירות מאירה את העולם", זה מאז ומתמיד היה השם שלה, אין שום נמל בעולם שראוי להציב מולו פסל כזה, מי שמע על מצרים בכלל?
מה שמצחיק זה שהעול הכלכלי שמעורב בפסלים גדולים היכה גם כאן. כמו מצרים, גם ניו יורק הייתה אמורה לגייס את הכסף לבנות את הבסיס שעליו גברת חירות תשב. אבל אף אחד לא רצה לתרום, כי מי יכול לנחש שסמל אלמותי יהפוך לסמל אלמותי לפני שהוא סמל אלמותי? אז 214 חבילות העץ שהכילו את חלקי הפסל חיכו בנמל למעלה משנה, וכמעט החזירו את הפסל לצרפת! למזל כולם, מי שהיה הבעלים של העיתון הפופולרי ביותר דאז, ג'וזף פוליצר (אותו אחד מהפרס), הבטיח להדפיס את השם של כל תורם בעיתון שלו, גם אם התרומה היא פני. וראו איזה פלא! תוך שלושה חודשים הצליחו לגייס 102,000$ מ-121,000 תורמים, כי תראי אמא, אני מוזכר/ת בעיתון ביחד עם עוד מלא אנשים!
מסקנה מכל הסיפור הזה: לפעמים לדחוף פסלים גדולים למי שלא מעוניין בכך זה לא כזה רעיון טוב. אבל לפעמים זה כן.
בתמונות: רגל; גברת חירות לא נראית כזאת מזמינה, האמת; סמל אלמותי.